להיות הורים

אני רוצה לשתף אתכם במייל שקבלתי ערב ר"ה תשע"ד מתמי כהן ידידת אמת, בקטע שהיא כתבה היא נוגעת בלב של כולנו ומקנה תובנות מדהימות לחיים שלנו כהורים.

תמי כהן היא  מורה לספרות באולפנת בהר"ן ובתיכון פלך בקרית-עקרון. "עט לכל עת" –עט להשכיר, בפרוזה או בשיר. כתיבת ברכות, כבקשת הלקוחות.

הטלפון שלה : 050-7801358   מייל: tamicohen26@walla.com

להיות הורים הוא המקצוע היחיד, שלא לומדים באוניברסיטה, אבל הוא לתמיד!

בעידן המודרני, הורים ניצבים בתהייה
ומחנכים את הילדים על פי ניסוי וטעייה.
וזוהי כמובן אינה המטלה היחידה .
הכל אנו רוצים להספיק, וידינו מלאות עבודה.
להשקיע בעצמנו, בזוגיות ובצרכי המשפחה,
אבל איך משלבים את כל הללו בהצלחה?

המרדף אחר הפרנסה הוא רק חלק מהתפריט
וכשמגיעים הביתה, ברור מה התסריט.
הורים מסתובבים עם רגשות אשם,
מפצים את הילדים אך מתישים את עצמם.
קשה להעניק לילדים זמן איכות,
אך הציפיות מהם מנותקות מהמציאות.

אנו רוצים שהם יקומו השכם בבוקר, יתלבשו בעצמם, יכינו שיעורים,
יעזרו בבית, יתקלחו בזמן, יסדרו את החדר ויקשיבו להורים.
אבל איך לכל הרוחות מגשרים על הפערים?
איך לא מספקים להם שירותים מיותרים?
איך מוצאים את הנוסחה, מבלי להגיש פיטורים?
איך את הדרך סוללים להורות טובה יותר?
על מה מותר להתעקש ועל מה לוותר?
למה לכל מכונית/ מכונה יש הוראות הפעלה והדרכה
ורק גידול ילדים הוא הרפתקה סבוכה?

כל הכוונות הטובות, הציפיות וההשקעה המייגעת,
נתקלים בבלבול, תסכול ובעיות משמעת.
היומיום נראה לעיתים כמו שדה קרב
והפער בין הציפיות לתוצאות- מזרח ממערב.
מהי הדרך הנכונה והאם יש בכלל נוסחה?
המתאימה בדיוק לכל משפחה?
ובכלל- להתערב או להיות מעורב, מי יודע?
איפה עובר הגבול ומי אותו קובע?

אז ככה חשבתי לעצמי וניסחתי כמה כללים, שישמרו עלינו כהורים, לבל נצא מהכלים:

1. ראשית חוכמה על ההורה להאמין בעצמו תחילה

אם ברצונו לנווט את משפחתו ולהגיע לשם ולתהילה.

אם את ספינתו הוא יוביל לחוף מבטחים

הוא יגלה שהחיים יכולים להיות שמחים.

הוא יגלה שהחיים יכולים להיות שמחים.

2.הכלל השני- עלינו להחליט
להקפיד בעצמנו על דוגמא אישית.
להימנע מביקורתיות, משיפוטיות וממאבקי כוח
ובמקומם להכניס אווירה טובה, לאהוב ולשמוח.

3.כלל שלישי- חלוקה של עוגת זמן
וסדר יום קבוע, מתוכנן ומאורגן.
זהו כלל חשוב מהבוקר ועד קריאת שמע על המיטה,
הוא מפחית חרדה ומעניק תחושת שליטה.
הארגון והסדר הופך את העולם לברור, מסודר וצפוי
ומקל על ההורים ועל הילדים, כראוי.

4.הגענו לכלל הרביעי והוא הקשבה מלאה ומכילה.
פשוט להיות עם אוזן כרויה לכל מילה ומילה
בלי לתת עצות, לשפוט או לבקר.
רק להיות שם, לדובב ולתת לו לספר.

5. הכלל החמישי לדעתי בינינו לבין ילדינו
הוא שיתוף והתייעצות היוצרים שיח בינינו.
בניגוד לחקירה היוצרת ריחוק וניכור
השיתוף מקרב ונותן אמון ואישור.
לשתף את הילד מעט במה שעובר עלינו,
לחשוף בפניו טפח מחיינו,
כך ירגיש גם הוא תחושת ערך עצמי רב
ויהיה חופשי לשתף אותנו בחוויותיו.

6. לכלל השישי קוראים זמן איכות
ועלינו להקדיש אותו לילד מדי שבוע בקביעות.
פעם עם אבא ופעם עם אמא, רק הוא לבד,
לתת לו להרגיש כמה הוא מיוחד .
שלא לדבר על כך שמדי יום ביומו
להקשיב לו ולהיות איתו ולשאול לשלומו.

7. הכלל השביעי: חיזוק הביטחון והדימוי העצמי, להאמין בכישוריו
על ידי ראיית כל קושי כאתגר, ולטפח את יכולותיו.
מטלות המיוחדות עבורו הן ברכה.
לשבח ולחזק אותו על כל הצלחה.

8. הכלל השמיני: הכוח שבעידוד. לעודד באהבה
על ידי מבט, מגע, חיוך ומילה טובה.
להתייחס אל הילד בצורה אוהדת
כאילו בכל יום הוא חתן יום הולדת.

9. כלל תשיעי: אמרו לא לאיומים ולא לעונשים,
לא מלחמות ולא עימותים קשים.
טפחו את מערכת היחסים על בסיס של כבוד.
כך ירצה הילד להשתפר עוד ועוד.

10.והכלל העשירי: הצבת גבולות ברגישות, אך בנחישות.
להסביר כל דבר באופן ברור ופשוט.
כל זאת מתוך שמירה על כבוד ועל ערך
עם יד על הדופק לאורך כל הדרך.

וגם כשלא קל נבחר להתמודד
ונוציא מהמילון את המילה להתמוטט,
נזכור כי כשילדינו נמצאים בצומת דרכים,
לסייע בידם אנו פשוט מוכרחים,
מה לעשות, נפגין כישורים פסיכולוגיים, נחשוב וננתח,
עד כי את מצב הלקוח נדע לפענח,
מה עובר עליו כעת ומה הוא מפתח?
ואיך לכל הרוחות מוצאים לליבו את המפתח?

וגם כשאתה עוד שניה מתפוצץ,
לחייך ולהפגין סבלנות אין קץ.
ואם בדיוק מצלצל הטלפון,
לא לענות. הילד במקום הראשון.

נכון, היקף המשרה הנדרשת להורות סבירה,
היא יותר מ"אופק חדש" ומ"עוז לתמורה"
תנאי התעסוקה והכישורים הנדרשים,
הם ללא ספק מאד מתישים,
אין הפסקות, חופשות, חגים או שבתות,
ולא בא בחשבון לפצוח בשביתות.
אני רואה שאתם כבר מתקוממים,
וחושבים ומה איתנו?
האם גם עלינו כך חושבים ומי בכלל סופר אותנו?

אז זהו, שבחינוך, הבשורה היא המתנה,
כשבסוף הדרך ממתינה המתנה.
כן, התוצאות אינן ניכרות בטווח הקצר,
אך מי שניחן באורך רוח יהיה מאושר.
נזכור את הסיפור על שתיל הבמבוק הרך,
שלאחר ייאוש צמח וצמח.
אחריות לא פשוטה רובצת על כתפינו,
אך בסך הכל באמת אשרינו.
ועוד נראה ברכה בעמלנו.

לסיכום:
אם בגיל הפכפך זה נמנע מבורות,
נקבל תעודה מהאקדמיה להורות,
אם נשמור על שמחה ועל ברק בעיניים,
אזי נכונה לנו שנה מתוקה שבעתיים.
שתהיה לכולנו שנה טובה,
ואת הפירות שנזכה לקטוף בחדווה.
נחזק את עצמנו, נפתח את ליבנו וראשנו,
כי החינוך הוא בנפשנו.